הקפיטליסט

ממחקר שביצע פסגות לבקשת "גלובס" עולה כי מאז 2003 חילק בנק הפועלים דיבידנדים בהיקף מצטבר של 6.75 מיליארד שקל. עשר מניות הדיבידנדים הגדולות בת"א חילקו בחמש השנים האחרונות 44.4 מיליארד שקל

רועי ברגמן | גלובס

18/8/2008

אחת מהנחות היסוד הבסיסיות של הכלכלה היא שהמשקיע הממוצע הוא אדם רציונלי ושונא סיכון. לכן משקיעים רבים מעדיפים השקעות סולידיות יחסית, גם במחיר של תשואה נמוכה. עם זאת, האפיק המנייתי, שנחשב למסוכן יותר, עשוי להתברר כאלטרנטיבה שהולמת אותם, אם מתמקדים במניות דיבידנד.

כאשר מדברים על מניות דיבידנד מתכוונים לחברות שנוהגות להתחלק עם המשקיעים ברווחיהן ולתת להם, על בסיס תקופתי קבוע, אחוז מסוים מעודפי הרווחים. מן דרך לתגמל את בעלי המניות, גם מהציבור, על ביצועי החברה בתקופה החולפת (שנה או רבעון, בדרך כלל). יש חברות שמחליטות על מועד והיקף הדיבידנד באופן מזדמן, על פי ביצועיהן, ואחרות שמחזיקות במדיניות חלוקת דיבידנדים מוצהרת וברורה, שמיושמת באופן עקבי. כך או אחרת, הדיבידנדים מחולקים באופן שווה בין בעלי המניות, בהתאם לשיעור אחזקתם בחברה.

בחירה מושכלת של מניית דיבידנד מאפשרת ליהנות ממנה פעמיים: מהתשואה שהיא מניבה כחברה רווחית ומצליחה עסקית, ומהדיבידנד שהיא מחלקת לבעלי מניותיה - על רקע אותה רווחיות. כלומר שאלת מיליון הדולר היא מי הן מחלקות הדיבידנדים הגדולות ביותר, שהמשקיעים הרוויחו מהן בחמש השנים האחרונות?

הפנינו את השאלה הזו למחלקת המחקר של בית ההשקעות פסגות, שם הרימו את הכפפה. יניב קוניס, אנליסט בפסגות, שב והדגיש את יתרונות ההשקעה במניות דיבידנד. בראש ובראשונה, מדובר בהשקעה שמאפשרת למשקיעים לצמצם חלק מהסיכון במניה, כיוון שהם נהנים אחת לתקופה מתקבול כספי מזומן, בנוסף לרווח ההון האופציונלי מהחשיפה למניה. אופציונלי - מפני שהרווח הופך לעובדה מוגמרת רק ביום מימוש ההשקעה, וכל מי שהשקיע אי פעם בשוק ההון יודע שאפשר לפספס את מועד המימוש האידיאלי של ההשקעה.

סיבה נוספת היא שמניות דיבידנד נוטות להיפגע פחות בתקופות של שווקים יורדים, בהשוואה למניות שאינן מחלקות דיבידנד. האחרונות חשופות למימושים כבדים יותר בתקופה של ירידות חדות בשווקים הפיננסים. קוניס מוסיף כי מניות הדיבידנד נמנות בדרך כלל על קבוצת מניות הערך (Value), שכן בניגוד למניות צמיחה, הן מגלמות מודל עסקי מוכח ואינן מניות "חלום".

צריך לזכור שחברה רשאית לחלק דיבידנד רק מתוך רווחים. חברה שרוצה לחלק דיבידנדים אבל לא עומדת בקריטריונים של רווחיות, נדרשת לקבל לשם כך אישור מיוחד של בית משפט. פה טמונים יתרונות נוספים: חברות שנוהגות לחלק דיבידנד באופן קבוע מאופיינות בתזרים מזומנים חיובי, שמשקף יציבות פיננסית ומאפשר להן לבצע השקעות חוזרות בפעילותן בתקופות של צמיחה. לחילופין, הן מצליחות לשמור על יציבות בתקופות של האטה עולמית או משברים פיננסיים.

תשואת הדיבידנד בת"א מהגבוהות בעולם

כשרוצים לאתר מניות דיבידנד כדאיות להשקעה, אחד הפרמטרים החשובים אותם צריך לבחון הוא תשואת הדיבידנד (Dividend Yield). תשואת הדיבידנד מחושבת באחת משתי נוסחאות: הדיבידנד חלקי שווי השוק של החברה, או היקף הדיבידנד למניה חלקי מחיר המניה. צריך לקחת בחשבון שתשואת הדיבידנד שמתקבלת בנוסחאות האלה היא ברוטו, ועל פי החוק, בעלי המניות משלמים מס של 20% על הדיבידנד.

ומה מלמדת תשואת הדיבידנד? כמה כסף מקבל המשקיע על כל שקל שהשקיע במניה. המטרה של המשקיע היא לבחור את המניות בעלות תשואת הדיבידנד הגבוהה ביותר, שמעידה שהן מחלקות מזומנים בהיקף גבוה יחסית.

אולם לא הכול כל כך פשוט. למרות שעל פניו נראה שחישוב תשואת הדיבידנד קל למדי, המשמעות, מבהיר קוניס, לא בהירה, כי הנתונים מלמדים על תשואת הדיבידנד בעבר. כמה תשלם החברה בעתיד? לא ידוע. כדי לקבל מושג כלשהו לגבי העתיד, ניתן להיעזר בשתי שיטות שמציע קוניס.

האפשרות הראשונה היא לחשב את תשואת הדיבידנד בהתבסס על הדיבידנד השנתי האחרון שחולק. התוצאה שמתקבלת לא מייצגת את תשואת הדיבידנד לשנה הבאה, אך מהווה אומדן לא רע. האפשרות השנייה היא לחשב את תשואת הדיבידנד החזוי, שנגזרת מקונצנזוס האנליסטים שמסקרים את החברה, או על פי מדיניות הדיבידנד המוצהרת שלה. זו החלופה המקובלת יותר בשוק ההון, שכן היא מביאה בחשבון את פעילות החברה בעת הנוכחית, וכן את הצפי העתידי לרווחים, מהם יחולקו הדיבידנדים.

את הטכניקה הזו קל יותר ליישם בשוק ההון האמריקני, שם החברות נוהגות להצהיר מראש על מדיניות הדיבידנדים שלהן, כולל איזה שיעור מרווחיהן הן מתעתדות לחלק ואחת לאיזו תקופה. בארץ, עם זאת, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחשב את תשואת הדיבידנד החזוי, שכן מעט חברות, כמו הבנקים, מאמצות מדיניות דיבידנד מוצהרת - גם אם בשנים האחרונות יש גידול במספרן.

בשנה שעברה נמשכה מגמת הגידול בהיקף הדיבידנד שמחלקות החברות שנסחרות בתל-אביב. לפי נתוני הבורסה, ב-2007 חולקו דיבידנדים בהיקף של 25.6 מיליארד שקל, עלייה של 30% לעומת 2006 ושל כ-75% לעומת 2005.

תשואת הדיבידנד הממוצעת של החברות המקומיות טיפסה ב-2007 ל-3.8% והיא מהגבוהות בעולם. בלונדון, לשם השוואה, עומדת תשואת הדיבידנד הממוצעת על 3.1% ובטוקיו על 1.4%. מנגד, בטייוואן היא מגיעה ל-4.2%. על פי הנתונים, החברות שנכללו בסוף 2007 במדד ת"א 100 היו אחראיות לכ-90% מסך הדיבידנדים שחולקו בשנה זו.

אלופי הדיבידנדים: בנקים וחברות אחזקה

לבקשתנו, בדקה מחלקת המחקר של פסגות מי הן מחלקות הדיבידנדים הגדולות של הבורסה בתל-אביב בחמש השנים האחרונות, ולא במונחי תשואת דיבידנד אלא במונחים כספיים. כלומר מי החברות שחילקו את סכומי הכסף הגדולים ביותר למשקיעים כדיבידנדים.

אלוף הדיבידנדים, כאמור, הוא בנק הפועלים, שחילק מאז 2003 6.75 מיליארד שקל. אחריו, במקום השני, בנק לאומי שחילק 6.69 מיליארד שקל. אחרי שני הבנקים, במקום השלישי, נמצאת בזק, אחת החברות הגדולות במשק, שחילקה 5.32 מיליארד שקל.

את המשך הטבלה מאיישות החברות הגדולות במשק, רובן חברות תעשייה גלובליות או חברות אחזקה - שלוש מהן מקבוצת אי.די.בי של נוחי דנקנר: אי.די.בי פתוח במקום החמישי (חילקה 4.8 מיליארד שקל), דיסקונט השקעות במקום השישי (4.49 מיליארד שקל) ואי.די.בי אחזקות במקום השביעי (3.33 מיליארד שקל).

טבע, מניית העם, מתברגת למקום הרביעי (מעט יותר מ-5 מיליארד שקל). כי"ל, שבשליטת החברה לישראל, מדורגת מייד אחריה (4.69 מיליארד שקל). קבוצת דלק של יצחק תשובה ממוקמת במקום התשיעי (1.8 מיליארד שקל) ואפריקה ישראל של לב לבייב במקום העשירי (1.48 מיליארד שקל).

כפי שמראה הטבלה, אין בהכרח קשר בין שווי החברה לתשואת הדיבידנד ולהיקף הדיבידנד שחולק בחמש השנים האחרונות. כך, למשל, דווקא מניית טבע מציגה את תשואת הדיבידנד הנמוכה מבין 10 מחלקות הדיבידנד הגדולות, למרות שהיא בעלת שווי השוק הגבוה ביותר ומדורגת במקום הרביעי מבחינת היקף הדיבידנד המצטבר שחילקה.

גם 'כלבי הדאו' מעדיפים דיבידנדים

תיקי השקעות מבוססי דיבידנדים אינם בשורה חדשה. לפי מחקר שביצעה חברת דאו ג'ונס, בשנים 1992-2001 התשואה מההשקעה בחברות שמחלקות דיבידנדים הייתה גבוהה ב-17.1% מהתשואה הממוצעת בשוק המניות. ההיגיון הוא שבתקופה של ירידות המשקיעים מעדיפים לצמצם סיכונים ולהעריך את הכסף המזומן שנמצא ביד שלהם, כמו דיבידנדים, מאשר רווחי הון תיאורטיים על הנייר.

על היסודות האלו נשענת אסטרטגיית הכלבים של הדאו (The Dogs of the Dow), אותה פיתח הכלכלן מייקל או'היגינס. על פי האסטרטגיה הזו, אם במקום להשקיע בכל מדד הדאו ג'ונס, המשקיעים ייפנו רק ל-10 המניות עם תשואת הדיבידנד הגבוהה ביותר מתוך המדד, הם יכו אותו. השיטה הוכחה כטובה ויעילה בעבר, למרות שבעשור האחרון היא התקשתה בכך.

רשימת 'הכלבים של הדאו' מתעדכנת אחת לשנה, וניתן למצוא אותה ב:

http://www.dogsofthedow.com/ddoggish.htm

למי שמעוניין להרכיב תיק מניות דיבידנד באופן עצמאי קוניס ממליץ לנתח את תשואת הדיבידנד, ובנוסף להתמקד בשלושה דברים: לוודא שתזרים המזומנים של החברה צומח מדי שנה, להסתייע בתחזיות האנליסטים לגבי הדיבידנדים הצפויים ולבדוק מהי מדיניות חלוקת הדיבידנד המוצהרת של החברות.

משקיעים שלא מעוניינים להפנות את תשומות הזמן לבדיקה הזו יכולים להשקיע בקרנות נאמנות שבוחרות מניות דיבידנד או בתעודות סל שעוקבות אחרי מדדי דיבידנד, כמו התל-דיב המקומי. קרנות ותעודות כאלה משקיעות ברוב השווקים בעולם. 

לכתבות נוספות במדיה הכלכלית