התחזיות לגבי סין ברורות: במהלך המחצית הראשונה של המאה הנוכחית היא צפויה לתפוס את מקומה של ארה"ב ככלכלה הגדולה בעולם. אולם, על אף היותה כלכלה אדירה בממדיה וחשיבותה הרבה לסחר העולמי, עדיין ניצבים מולה מספר אתגרים משמעותיים כדי להפוך למעצמת-על כלכלית מובילה ויציבה.
חשוב לזכור שהתנופה הכלכלית של סין החלה רק בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, בהנהגתו של דנג שיאופינג, שהחליף את מאו, מנהיג המהפכה הקומוניסטית. דנג הנהיג רפורמות מרחיקות לכת, והתמורות שייצר סייעו להביא את סין למצבה הנוכחי.
השלב הראשון היה שינוי מודל החקלאות, שבמסגרתו תמרץ הממשל את הכפריים להפיק יותר תוצרת, ולמעשה להיות יעילים יותר. הצעד הגדיל את תפוקת החקלאים, והעלה את רמת חייהם של מאות מיליוני בני אדם. הכלכלה הסינית נהנתה מעלייה משמעותית של עשרות אחוזים בתוצרת החקלאית, וייצור כותנה, קני סוכר, טבק ופירות הוכפל בתוך עשור.
השלב השני בתהליך הכלכלי היה האצת התיעוש ושינוי מודל הבעלות. לפני 1978 הרוב המוחלט של העסקים במדינה היה בבעלות ממשלתית; בעלות פרטית הייתה אסורה לחלוטין. במסגרת הרפורמה נוצרו שלושה סוגי שחקנים בכל ענף: בראש כל סקטור עמדו התאגידים הממשלתיים (State-Owned Enterprises), שהיו כפופים לממשל המרכזי בבייג'ינג; לאחר מכן, חברות שמפוקחות או נשלטות על-ידי הממשל המקומי של כל אזור או מחוז; ובתחתית – חברות בבעלות פרטית, רובן משפחתיות, שהוגבלו להעסקה של עד שבעה עובדים בלבד.
על ההצלחה האדירה של הרפורמות מעידים נתוני הצמיחה הבלתי נתפסים של סין. מאז 1978 כלכלתה גדלה בקצב ממוצע מדהים של כ-10% בשנה, והיד עוד נטויה.
שינוי המודל
אחד האתגרים של סין הוא מבנה הבעלות בסקטור העסקי. מאז השינוי שהוחל באמצע שנות ה-80, צברו אותם תאגידי-על ממשלתיים (SOE's) כוח פוליטי וממון אדיר. חברות ענק דוגמת סינופק, צ'יינה פטרוליום, ICBC, צ'יינה מובייל וצ'יינה טלקום מטילות צל כבד על הענפים שבהם הן פועלות, ולמעשה חונקות את מתחרותיהן הקטנות מכל יוזמה.
אתגר נוסף של סין טמון בשינוי תמהיל הצמיחה – צריכה פרטית על חשבון יצוא והשקעות ממשלתיות. אנחנו שומעים לעתים קרובות על מעבר של מיליוני סינים מהכפר לעיר, תהליך שבסופו של דבר מייצר חברה צרכנית יותר ולא רק יצרנית; אך עדיין, הכלכלה הסינית מתבססת ברובה על הביקוש העולמי ועל היצוא התעשייתי שלה כמנוע צמיחה. גישה זו חייבת להשתנות – גידול בצריכה הפרטית יפחית את התלות של סין בצרכן המערבי, ובצורך של הממשלה להקצות משאבים להשקעות רחבות היקף.
עם זאת, לשינוי זה השלכות מהותיות על חופש הבחירה של התושבים. כיום המערכת הבנקאית, שנשלטת בידי הממשל המרכזי, מנתבת את חסכונות הציבור לטובת התאגידים הגדולים, שנמצאים כאמור בבעלות ממשלתית. בכך מוחלש כוחם הצרכני של העובדים, מכיוון שאותם SEO's מהווים אוליגופול בכל ענף מרכזי במשק. לכן, האתגר של סין הוא לשחרר חלק מהאחיזה ההדוקה במערכת הפיננסית לטובת הגדלת הכוח הצרכני, ולשפר את חלוקת ההון לטובת יזמים וחברות פרטיות.
עוד תחום שמחייב רפורמה הוא מערכת המיסוי. במצב הנוכחי הרשויות המקומיות אחראיות על יותר מ-80% מההוצאה הממשלתית, אולם זוכות לגבות רק כ-45% מסך הכנסות המדינה. למעשה, הממשל המרכזי משלים את הגירעונות שנוצרים מדי שנה.
מאחר שמדובר בסכום אדיר של כ-600 מיליארד דולר בשנה (כ-10% מהתמ"ג), השלמה זו היא מקור לשחיתות. הפתרון טמון בהגדלת מסי הנדל"ן בכל אזור שיפוטי, כך שמשקלם ביחס לסך גביית המס יגדל מ-12% לרמות של כ-25% מהכנסות הרשויות המקומיות, כמקובל במערב.
כעת אם כך סין נדרשת לשנות גישה. המוטו של דנג היה "לא משנה לי אם חתול הוא שחור או לבן, כל עוד הוא מצליח לתפוס עכברים". כיום האתגר של מנהיגי סין הוא לדאוג לרווחתם של כל חתולי החצר.
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ/שיווק השקעות ו/או תחליף לייעוץ/שיווק כאמור המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם ו/או תחליף לשיקול דעתו של הקורא וכן אינו מהווה הצעה לרכישת או מכירת ניירות ערך. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות משמעותיות בין התחזיות לעיל לתוצאות בפועל. הכותב אינו מתחייב כי שימוש במידע עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש ואינו אחראי על נזק כספי ו/או אחר שעלול להיגרם כתוצאה משימוש במידע לעיל.