הקפיטליסט

יניב קוניס

בשנת 1970 יצא צעיר איטלקי בשם מריו מארה"ב חזרה למולדתו, כשבאמתחתו דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת ייל היוקרתית. 6 שנים מאוחר יותר עשה מריו אחר מסלול דומה, כשהוסמך לדוקטור בכלכלה על-ידי האיטלקי המפורסם פרנקו מודיליאני - לימים זוכה פרס נובל. בהמשך הקריירה שלהם נפגשו שוב מריו מונטי ומריו דרגי בצמרת בנק ההשקעות האמריקני גולדמן זאקס. השבועות האחרונים זימנו לצמד "סופר מריו" נקודת השקה נוספת. דרגי נכנס לנעליו של ז'אן קלוד טרישה כנגיד הבנק המרכזי של אירופה (ECB), ואילו מונטי מונה לעמוד בראשות ממשלת איטליה פוסט עידן ברלוסקוני. במצב הנוכחי גורלה של האומה האיטלקית, ויש שיאמרו גורל גוש האירו, תלוי בצמד הזה.

שביתה איטלקית

על חשיבותה של איטליה לכלכלה העולמית אין חולק: נתוני התוצר שלה מציבים אותה במקום השלישי בגוש האירו, וככלכלה השמינית בגודלה בעולם. לשם המחשה, התוצר האיטלקי עלה אשתקד על 2 טריליון דולר - פי שניים מזה של יוון, פורטוגל ואירלנד גם יחד. אם כך, לא מפתיע שהיא זוכה לשלל כינויים כגון "Too Big To Fail" ו-"Too Big To Bail".

מתוקף מעמדה, איטליה חברה במועדון ה-G7 היוקרתי, והיא בעלת תפקידים משמעותיים בארגוני מפתח רבים, ובראשם האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית (IMF) וה-OECD. איטליה גם נחשבת לשחקנית בכירה בסחר הבינלאומי.

מהעבר השני מתאפיינת הכלכלה האיטלקית בחוליים רבים: זה תקופה ארוכה נרשמים במדינה שיעורי צמיחה נמוכים, החוב הממשלתי גבוה ומאיים (כ-120% מהתמ"ג), פריון העבודה נמוך, והיא סובלת משחיתות שלטונית ומשוק שחור רחב ממדים. לסוגיות אלו יידרש מריו מונטי לספק פתרונות מיד עם כניסתו לתפקיד.

אקורד הסיום בכהונת סילביו ברלוסקוני כלל העברת תוכנית צנע מקיפה בהיקף 59.8 מיליארד אירו (3.4% מהתוצר), שמטרתה להביא את איטליה לאיזון תקציבי כבר ב-2014. לצורך כך תבוצע רפורמה רחבה בתחום המיסוי, ותוחמר הענישה כנגד מעלימי המס הרבים. בצד ההוצאות, יבוצעו קיצוצים חריפים במגזר הציבורי, שכר עובדי המדינה יוקפא עד 2014, וגיל הפנסיה לנשים יעלה מ-60 כיום ל-65 ב-2026. למרות התמיכה הגורפת שבה זוכה מונטי במסדרונות מוסדות השלטון, כבר עכשיו ברור שקל לא יהיה לו.

הציבור האיטלקי אינו מתכוון להתקפל בקלות מול הגזירות החדשות. לשם כך מכונן מונטי בימים אלה ממשלת טכנוקרטים, בתקווה לרכך את ההתנגדויות לתוכנית, ולשנות את דעת הקהל השלילית על ציבור הפוליטיקאים. לדאבונה של איטליה, הצלחת תוכניתה אינה תלויה רק בעצמה ובמנהיגיה, כי אם גם באמון המשקיעים בעולם. השניים קשורים זה לזה קשר גורדי. יישום לקוי של התוכנית עלול לגרום לעלייה נוספת בתשואות האג"ח הריבוניות של איטליה ולגידול בהוצאות הממשלה על שירות החוב, באופן שיפגע ביכולתה להמשיך לקצץ.

חשוב לציין כי כדי שממשלה תוכל לצמצם את שיעור החוב ביחס לתוצר, על הצמיחה הנומינלית במדינה להיות גבוהה מהגירעון התקציבי בתוספת עלות שירות החוב. משום כך, רמת תשואות אג"ח של 8%, כמו זו שנרשמה עתה, נחשבת קריטית לצורך מיחזור החובות. זאת לאור שיעורי הצמיחה הנמוכים, שנהוגים במדינות מפותחות דוגמת איטליה. לפי תחזיות ה-IMF, קצב הצמיחה הממוצע באיטליה ב-5 השנים הבאות יעמוד על 2.6% בלבד; כך שגם אם תצליח הממשלה להגיע לאיזון תקציבי, יש צורך בירידה נוספת של התשואות על מנת שיחס החוב-תוצר יצטמצם.

כאן נכנס לתמונה מריו דרגי. בתחילת נובמבר הוא התיישב על כס הנגיד האירופי, וכעבור יומיים בלבד אותת על כוונותיו, כאשר הפחית במפתיע את הריבית בגוש בראשונה זה שנתיים וחצי - בניגוד מוחלט לקודמו בתפקיד, טרישה.

אחד הפתרונות הנדונים בימים אלה בקרב מנהיגי הגוש, הוא הגברת רכישות האג"ח של מדינות בסיכון, המשולות למעשה להדפסת כסף. עד כה רעיון זה זכה להתנגדות נחרצת מצד גרמניה וה-ECB. כעת, עם נגיד איטלקי חדש בראשותו, ובמקביל לעליית תשואות האג"ח לרמות מסוכנות, עשוי הבנק המרכזי באירופה להסיר את התנגדותו. מהלך שכזה צפוי לסייע בהשבת האמון השביר של המשקיעים במקבלי ההחלטות בגוש האירו, ולהוות קרקע נוחה ליישום תוכנית הצנע האיטלקית.

מצבה החלוש של איטליה עלול להחמיר בשנים הקרובות, עם כינונם של צעדי הצנע. מנגד, ממשלת טכנוקרטים בראשותו של מריו מונטי, וסיועו של נגיד איטלקי בראשות הבנק האירופי, מהווים תנאי פתיחה טובים.

hacapitalist@gmail.com

יניב קוניס

בתקופה האחרונה גוברים הדיווחים על מתקפה אפשרית של ישראל באיראן, לנטרול שאיפותיה הגרעיניות הצבאיות. ברוח הימים, בחרתי לבחון את מצבה הכלכלי של המדינה שמאיימת על עתידנו.

אתחיל בקצת היסטוריה: עד אשרור השם "איראן" כשמה הרשמי בקרב הקהילה הבינלאומית ב-1935, במשך אלפי שנים נודע חבל הארץ שבו שוכנת כיום הרפובליקה האסלמית של איראן, כפרס. לפני קצת יותר מ-100 שנה התגלו בשטחה מרבצי נפט, אשר כעבור מספר עשורים יבססו את מעמדה כמעצמת אנרגיה עולמית.

חשיבותו של המשאב הלאומי קיבלה משנה תוקף במלחמת העולם השנייה, שבמהלכה פלשו בעלות הברית לאיראן על מנת להבטיח אספקה קבועה של אנרגיה לכוחות שנלחמו בנאצים. זמן מה לאחר המלחמה נעשה ניסיון קצר לכונן דמוקרטיה, אולם מדיניותו של ראש ממשלת איראן בשנות ה-50 של המאה העשרים, לא תאמה את האינטרסים הכלכליים של ארה"ב ובריטניה. למרבה האירוניה, מנהיגי העולם החופשי הם אלו שפעלו באופן אקטיבי להחליפו במנהיג אוטוקרטי - פהלווי, השאה האחרון של איראן.

השבר החומייניסטי

עד למהפכה החומייניסטית ב-1979 הייתה איראן מדינה פרו-מערבית, וארה"ב הייתה אחת משותפות הסחר הגדולות שלה. גם ישראל קיימה עמה קשרי מסחר ענפים. במובן זה נחלה המהפכה "הצלחה": כיום נחשבת איראן בעיני רבים כסמל למשטרים חשוכים, חברה ב"ציר הרשע" ושחקנית במאזן האימה העולמי.

כלכלת איראן תחת השלטון החומייניסטי היא ריכוזית, ובה המדינה שולטת במרבית המשאבים העיקריים, ובראשם מאגרי הנפט שברשותה ורוב המיזמים הגדולים המתבצעים בשטחה. מנגד, הסקטור הפרטי מוגבל בעיקר לפעילות מסחר זעירה, שירותים וחקלאות.

הכלכלה האיראנית מבוססת על משאבי הטבע האדירים שבתחומה. פרט להיותה מדורגת שלישית בעולם בהיקף עתודות הנפט שבשטחה, איראן גם התברכה במרבצי גז טבעי עצומים ומינרלים טבעיים. הנפט מהווה כ-80% מהייצוא האיראני, ולמעלה ממחצית מתקציב המדינה.

עליית מחירי הנפט החל משנת 2002 הובילה לשגשוג במדינה, לזינוק חד בהוצאה הציבורית ולהתייצבות הצמיחה ברמה שנתית ממוצעת של כ-5%. בשנים הקרובות צפויה איראן לחצות את רף טריליון הדולרים בהיקף התוצר; ואמנם, מנתוני קרן המטבע העולמית עולה, כי בשנים האחרונות ירד קצב הצמיחה לכ-3% בשנה בלבד - זאת בזמן שהתושבים כורעים תחת נטל המחירים, שמטפסים ביותר מ-20% בשנה ממוצעת.

בריחת מוחות

גם שוק העבודה סובל מחוליים רבים, ושיעור האבטלה עומד על רמה דו-ספרתית זה תקופה ממושכת. גם בקרב צעירים אקדמאים המצב לא מזהיר, עם שיעור אבטלה של למעלה מ-10%. אם כך, לא מפתיע שמדי שנה עוזבים את המדינה כ-200,000 איראנים ללא כוונה לחזור.

את עיקר ההאשמות מטילים כיום על הנשיא אחמדיניג'אד, שעם היבחרו ב-2005 פעל בניגוד לדעת בכירי הכלכלה במדינה: הוא קידם מהלך אגרסיבי של הפחתת הריבית, הציף את השוק בנזילות, והוביל את המדינה למצב העגום שבו היא מצויה כיום. גם מדיניותו השנויה במחלוקת של הנשיא האיראני בנושא הגרעין, הביאה עמה בשנים האחרונות ליישום שורת סנקציות שבלשון המעטה אינן מיטיבות עם הכלכלה. את הסנקציות ניתן לחלק בין סנקציות כלכליות של האו"ם, וסנקציות חד-צדדיות בהובלת ארה"ב ובעלות בריתה.

הסנקציות הגלובליות מוגבלות מאוד בהיקפן, ומתמקדות בעיקר באיסור יצוא מוצרים ושירותים, שעשויים לתרום לקידום תוכנית הגרעין האיראנית. מאמציה של ארה"ב להוביל קו נוקשה יותר נחלו עד כה כישלון, כשנתקלו ברוח נגדית מכיוונן של רוסיה וסין. בהתאם לכך, השפעתן של הסנקציות המרוככות על כלכלתה של איראן הינה מינורית.

מנגד, השפעתו של האמברגו הכלכלי שמובילה ארה"ב, גדולה בהרבה. הקפאת נכסיה של הרפובליקה האיראנית, איסור יבוא מוצרים המיוצרים באיראן, ובעיקר מגבלות קשות על סחר עם איראן וחברות בתחומה, הביאו לקיפאון של ממש בכלכלה. אם יצלחו מאמציה הדיפלומטיים של ארה"ב להחרפת סנקציות אלו, הלחץ אף צפוי לגבור. את ההשפעות החברתיות של הלחץ הכלכלי ראינו בשנים האחרונות בדמות מחאות אלימות כנגד המשטר.

עם זאת חשוב לציין, כי תוצאת לוואי של הסנקציות היא חיזוק קשרי המסחר האיראניים עם מדינות דוגמת סין, רוסיה והודו, המהוות יעד ליותר משליש הייצוא האיראני.

לסיכום, כלכלת איראן נמצאת כיום על צומת דרכים. מחד, כלכלתה ממשיכה להתבסס על מגזר האנרגיה ומהווה שחקן אסטרטגי עולמי חשוב בתחום. מאידך, המשך פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית עלול להמיט אסון על הכלכלה המקומית, וכנגזרת גם לגרום להפלת המשטר הנוכחי.

דרך אגב, אם חשבתם להשקיע בבורסה בטהרן, עליי לאכזב אתכם. פקודת המסחר עם האויב משנת 1939 אוסרת על קיום קשרי מסחר עם מדינות דוגמת איראן. הנקודה חודדה ב-2008, עם פרסום החוק לאיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עסקי עם איראן.

גם משקיעים בעולם המערבי שינסו למצוא דרך להיחשף לשוק האיראני, יתקשו למצוא מכשיר פיננסי על המדינה. בינתיים, אם כך, הדרך הפשוטה ביותר להיצמד לכלכלת איראן, היא לרכוש חוזים על הנפט…

hacapitalist@gmail.com